יום רביעי, 6 בינואר 2010

אורי

החיוך הכובש,
הביישן,המקסים.
בזכרוני עולה כעת, מתרפק על מיתרי ליבי.
מבוגר, אך עודו ילד,
רוח שובבה כלואה בפחד,
אטימות.
מי פגע בו כל כך שאפילו לעיניי
אינו מסוגל להישיר מבט?
ערגה, געגוע-
אתגבר. לפעמים צריך לדעת
לשכוח,לוותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה