את השיר הבא כתבתי ממש במעין סגנון של זרם התודעה,
במכוון. כתבתי אותו במודע מתוך נקודת ראות של החבר/ה המתמודד/ת עם
טיפול באנשים הקרובים לו/ה. אך ניתן לראות שזה שיר אשר הקורא יכול להשליכו על עצמו
ובאותו זמן להשליך על מישהו אחר: כלומר להבין ולהזדהות עם אחרים והרגשתם בנוגע למורכבות זו.
כלומר: יש 3 נקודות מבט: האחת כללית, העוסקת בסוגיה של טיפול והמטפל המתמודד עם השפעות הטיפול המושלך עליו-מתי זה בסדר לסלוח לעצמי ולהגיד די,אני צריך זמן לעצמי ושזה מותר לי, לגיטימי. השנייה, מנקודת מבטו של הכותב את השיר(למרות שלא זו הייתה כוונתי מלכתחילה לתודעת השיר כלל, וגיליתי זאת רק לאחר שכתבתי אותו-מגניב ביותר!). השלישית: כוונת השיר המקורית שלי: להיכנס לראש של הבן אדם עליו/ה כתבתי ולכתוב על ההתמודדות שלו מול הסוגיה.
ייסורי חברים
טיפול, חברות-היכן הגבול?
לעתים יחדיו הם, אבוי:
טשטושי הבלבול.
עזרה אינסופית בכוחי לתת,
האם כל מחיר אוכל לשאת?
ליבי חפץ לבן עמי,
אך גם למקום בו אני אני.
מקום שלי, ייחודי, מוכר,
מבקש את ייסורי עצמי, האסור
להפוך מותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה